פסק-דין בתיק ע"ו 56506-11-10

השופט יגאל גריל, ס. נשיא (אב"ד):

א.         שני הערעורים שבפנינו הינם על פסק-הדין של ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים שליד בית משפט השלום בחיפה, בראשות כב' השופט אהרון שדה, מיום 2.11.10, בתיקי ו"ע ,48914-05-10 וכן ו"ע 48349-07-10. בפסק-דינה קבעה הועדה שיש לדחות את העררים של שני המערערים על החלטת המשיבה, וזאת משלא הוכחה בפני הועדה עילת הנרדפות, ואולם, נוכח ההחלטה המינהלית שניתנה סמוך לאותה תקופה ואשר מכירה בכל ניצולי יהדות לוב כזכאים לתגמול, הורתה הועדה ששני המערערים יוכרו גם הם כזכאים לתגמול חודשי על פי החוק, וזאת החל מחודש אפריל 2010 ובהתאם להחלטה המינהלית.

ב.         הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

המערערים הם אח ואחות ילידי טריפולי שבלוב. המערער, יליד שנת 1936, ומכאן שהיה במועד האירועים נשוא הערעור כבן 6 בעוד אחותו, המערערת, היא ילידת שנת 1934 והיתה במועדים הרלוונטיים כבת 8.

בשנת 2001 הגישו המערערים את תביעותיהם למשיבה.

ג.          המערער הגיש הצהרה למשיבה בתאריך 28.6.2001 ובה מסר, בין היתר, כי בתקופת מלחמת העולם השניה הוא היה בלוב - טריפולי משנת 1939 עד שנת 1942, ובתקופה 1942-1943 חי בשדות מחוץ לטריפולי וכדבריו, שם: " ברחנו מהגרמנים".  

בתיאור הפרטים מסר המערער כי להוריהם היו 9 ילדים וכי לאב היתה חנות. הגרמנים לקחו כל מה שראו, היו הפצצות, ביתם נהרס, הם ברחו לגור אצל ערבי, האב פחד מאד "שיקחו אותנו כמו כל המשפחות שנלקחו", העלה אותם על משאית והם ברחו מחוץ לטריפולי, וחיו בשדות ובהרים מחוץ לטריפולי.

האב לא הרשה לילדים לצאת לרחובות לראות גרמנים וכל הזמן היה מתפלל. האב ידע שהגרמנים לוקחים יהודים להשמדה.

ד.         המערערת הגישה אף היא הצהרה למשיבה לתמיכה בתביעתה וזאת בתאריך 29.7.01. בהצהרתה ציינה שמשנת 1939-1943 היא היתה בטריפולי, ובתקופה 1942-1943 הם חיו חיי סתר בגריאן, עמרוס, ופורנג', וכדבריה: " הסתתרנו וברחנו ממקום למקום".

בפרק תיאור האירועים מסרה המערערת שעם כניסת הגרמנים לעיר החלו ההפצצות על העיר "והתחילו החוקים והתעללויות ביהודים. מצבם של היהודים היה קשה ביותר והיינו חסרי אונים....".

בהמשך:

"והתחילו לקחת את הבחורים למחנות עבודה. החיילים הגרמנים היו דופקים על הדלתות ולוקחים למחנות עבודה. אני הייתי בחוץ וראיתי את החיילים הגרמנים דופקים בדלתות ורצתי לאבא שלי וסיפרתי לו שלוקחים בחורים במשאיות. אבי טיפס לעליית הגג לקח ספר תהילים והתפלל עד שהם הלכו... המצב הלך והחמיר, ומצבם של היהודים היה מאויים וקשה. פחדנו מאד וברחנו לכפרים הערבים להתחבא מפחד הגרמנים. הגרמנים היו כל הזמן מחפשים בנות ואמא שלי היתה מחביאה אותנו מתחת למיטה ברגע ששמענו את הצעדים שלהם מתקרבים....".

כמו כן: "היינו מתחבאים בשדות......".

ה.         ביום 30.10.02 הודיעה המשיבה במכתב למערער כי אין מתמלאים לגביו תנאי הנרדפות כנדרש לפי סעיף 1 של חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: "החוק") ולפיכך, נדחתה תביעתו וכן הודע לו על אפשרות לערור בפני ועדת העררים לפי החוק.

מכתב דחייה בנוסח דומה נשלח למערערת (אחותו של המערער) ביום 22.11.02.

שני המכתבים לא נשלחו בדאר רשום, ועל כך בהמשך.

ו.          המערער הגיש ביום 30.5.10 ערר על ההחלטה בעניינו בפני ועדת העררים. המערערת הגישה את הערר שלה ביום 26.7.10. הדיון בעררים התקיים במאוחד בפני הועדה בתאריך 1.11.10.

הן המערער והן המערערת מסרו עדות קצרה בפני הועדה ועליה נחקרו בחקירה נגדית.

ז.          הועדה ציינה בפסק-דינה שהמערער והמערערת אמורים היו לחוות אותן חוויות, אך עדויותיהם לא היו כה דומות כפי שניתן היה לצפות.